בטאון חודש סיוון

בליל ל"ג בעומר האחרון איבד עם ישראל 45 מבחירי בניו, קדושים וטהורים שנמחצו למוות באסון הנורא על ציון הרשב"י במירון, במהלך הלילה התברר לי כי גם אחי הקטן שמחה בונים ז"ל נמנה בין ההרוגים, וכשהשחר עלה אחרי לילה נטול שינה התברר כי גם אחד הרבנים הנערצים שעבד שנים רבות בעמותת נצח יהודה, הרב משה צרפתי ז"ל, אף הוא בין ההרוגים.

כל אחד ודרכו שלו להתמודד עם השכול, כל אחד ומה שהוא לוקח הלאה כמסקנה מחייבת, וכטיבם של יהודים, רבות הן הדעות, ורבות אף יותר הן המסקנות.

הדעה הקלוקלת ביותר ממנה משתדלים כולנו להתרחק, היא תפיסת התליינים, התפיסה שמטילה את מלוא האשמה על המשטרה ועל רשויות המדינה, שהרי האירוע לא התקיים בצורה הזו בגלל המשטרה כי אם למרות המשטרה, ברור לכולנו שהיו כשלים מסוימים, אך כל אותם כשלים הם כשלים נקודתיים, בתוך התנהלות בעייתית גדולה הרבה יותר, הכוללת מגוון רחב של משרדים וארגונים, לירות בש.ג. אף פעם לא הפתרון.

אם אנחנו יודעים לעשות זאת בעת צרה, אין שום סיבה שלא נדע לעשות זאת בעת שלום ושלווה.

תפיסה נוספת שהבחנתי בה היא התפיסה כי עלינו להתחזק יותר במה שעשינו עד היום, מי שבראש מעייניו עד האסון היה עניין הטכנולוגיה, המשיך לזעוק בנושא מעל כל במה אפשרית, מי שבראש מעייניו היה התחזקות בברכות השחר יצא בקריאה להתחזק יותר בנושא, וכן הלאה, תוך שימת דגש רב כמה שיותר על ענייני בין אדם למקום.

והיו מס' תפיסות נוספות, שמפאת קוצר היריעה לא כאן המקום להרחיב בהן, אך התפיסה שבעיניי חשובה ביותר, איתה הלכתי גם אני, היא תפיסה משולבת, האסון קרה בימים של אבל על 24 אלף תלמידים, שמתו כולם על שלא נהגו כבוד זה בזה, וכן, אנחנו אולי יכולים לברוח לנישה של חשבון נפש בנושאים של בין אדם למקום, אך זה פשוט זועק, במיוחד בתקופה כזו של קרע כל כך גדול בתוך העם, קריאת השכמה מצלצלת, נכון, ישנם ליקויים בנושא מתחם הציון שיש לתקן, מחדלים מנהלתיים וממשלתיים, אך העניין הגדול ביותר שחייב להשתנות הוא בינינו, קצת יותר אהבת חינם, קצת פחות סבבי בחירות, קצת פחות שנאה, קצת יותר חיבור בין אדם לחברו.

בתמונה: מנכ"ל עמותת נצח יהודה יוסי לוי, ומנהל ארגון הבוגרים שמעון גולדשטיין, בניחום אבלים בבית משפחת דיסקינד בחיפה.

בחור צעיר בגוף של בן 60

הוא היה אדם משכמו ומעלה, סיפרו לי מספר בוגרים על הרב משה צרפתי ז"ל, הוא היה אדם גדול וחזק, גם פיזית וגם רוחנית, אישיות חמה עם חיוך נצחי שאי אפשר לשכוח, אהב כל חייל וחייל, והוא הקפיד להקרין את זה החוצה, אדם בעל מידות טובות ושמחת חיים.

אני יושב וכותב את מה שמספרים על הרב צרפתי אותם בוגרים, ולא יכול שלא להבחין במשותף הרב בינו לבין אחי ז"ל וככל שבדקתי לעומק נוכחתי לדעת שאחת התכונות הבולטות בין כלל ההרוגים אכן הייתה הקפדתם על נושאים שבין אדם לחברו, ולו יהי זה הדבר היחידי אותו יקחו קוראי הבטאון לתשומת ליבם הרי שאין עילוי נשמה גדולה מכך לנשמות ההרוגים.

כן, אנחנו יכולים

בימי השבעה עצמם פקדו מאות בוגרים וחיילים את בית הוריי, החל מהשליש עד למג"ד, מהחפ"ש עד לחפ"ק, מבית המדרש של בוגרי המסלולים ועד לרבני ועובדי העמותה, נטמעו הם בין מאות חסידי גור, קציני צבא, וטייסי חיל האוויר, חילונים דתיים וחסידים כאחד, כאשר השיח בין כולם היה של עם חזק ומאוחד, ואם אנחנו יודעים לעשות זאת בעת צרה, אין שום סיבה שלא נדע לעשות זאת בעת שלום ושלווה.

הטור נכתב לע"נ אחי הק' שמחה בונים ז"ל בן יבדל לחיים טובים מו"ר אבי הר' יעקב פסח דיסקינד הי"ו ולע"נ כל 45 קדושי מירון ז"ל

ישראל דיסקינד חבר בקהילת בוגרי נצח יהודה, ועורך הבטאון.

סיפור אישי

יעקב קימחי
מהנדס תעשיה ואנליסט עסקי
בן 38 נשוי + 4  מיסודות 

ילדות: אני הילד השני במשפחה עם 8 ילדים. גדלתי בשכונת הר נוף בירושלים, הגענו לשכונה שוממת שהחלה אז בתנופת בניה, והסתובבו בה המון ילדים משתובבים. התפללנו בבית הכנסת של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שההאזנה לדרשותיו מקרוב הייתה חוויה מדהימה.

חינוך: למדתי בחיידר כנסת יהודה בסנהדריה המורחבת, בהמשך בישיבת אור אלחנן בראשון לציון, ולאחר מכן בישיבת חברון גאולה. התחתנתי בוועד חמישי, ב"סוף מסלול" בגיל 21.

צה"ל: עוד לפני לידת הילד הראשון, יצאתי לעבוד כדי להתקיים כלכלית. הצבא זיהה שאני לא במסגרת כולל, וקיבלתי צו גיוס. רציתי לעבור את הטירונות באווירה חרדית ואז להיות ג'ובניק, וכך הצטרפתי לנצח יהודה בפלוגת מרץ 05 (יחד עם רועי פרג'ון ז"ל) וסיכמתי מראש שלאחר חודש יסדרו לי תפקיד עורפי קרוב לבית.
נזרקתי לטירונות בבקעה בצוות גולני, שם התחברתי לרוח ולאתגר של להיות לוחם, והחלטתי שאני נשאר. אשתי ראתה את האש בעיניים ואמרה לי: לך על זה. נשארתי לכל המסלול.

נצח יהודה: חוויה מעצבת. חוויה מכוננת. לא מתחרט לרגע, למרות הקשיים (הייתי עם ילד קטן בבית). השירות בנצח יהודה בנה אותי באופן אישי. גם בזמן אמת, ידעתי שאת האתגרים הללו לא אפגוש בכל מקום אלא רק בשירות צבאי. קיבלתי שם חברים לחיים. אפשר לומר שזו החוויה הכי חזקה בחיי. אגב, נצח יהודה גם שיחק תפקיד של שדכן במשפחתנו… יחד איתי התגייס בחור חרדי מתוק – לוחם עז-נפש. לקראת השחרור שלנו סידרתי שהוא יהיה גיסי…

כלים לאקדמיה: התגייסתי בגיל 22, וכנראה בגלל הגיל 'המתקדם יחסית' שלי, ידעתי למצות היטב את החוויה הזו, ובמיוחד את השנה השלישית שהיא שנת לימודים. לא היו לי בגרויות ולא ידעתי איך לפתור משוואה בכלל. הסתערתי על השנה הזו, בה הצבא נתן לי את כל הכלים להצליח: את הספרים, את המורים, את המכינה הקדם-אקדמית. כשסיימתי בגרויות, רציתי לעשות 5 יחידות בפיזיקה כי נשאר לי זמן לשחרור עד תחילת התואר, גם את זה נתנו לי. שילבו אותי בכיתה ממחזור אחר. יותר קיבלתי מאשר נתתי לדעתי. יצאתי לתואר עם ממוצע של 97 בכל שנה א'. באתי מוכן ללימודים האקדמאים וסיימתי 4 שנים בהנדסת תעשיה וניהול.

עבודה: מהנדס תעשיה, מנהל פיתוח אפליקציות במנהל המחשוב של האוניברסיטה הפתוחה.

מקום מגורים: מאז נישואי גר במושב יסודות. מושב חרדי מאד. אני אוהב את האנשים, וזה המקום הכי כיף בעולם לגדל בו ילדים, גן עדן של ממש. קהילה תומכת ומדהימה.

קביעת עתים: דף היומי עם המשפחה בזום. מפגש יומי עם כל האחים, כיף גדול.

תחביבים: אוהב לרוץ, משתתף במרתונים

בוגר יקר רוצה גם אתה להופיע במדור סיפורים אישיים? פנה אלינו.
לקריאת סיפורים אישיים נוספים – לסיפורים אישיים