בטאון דרך אחים

שנייה לפני שהוא מאבד את ההכרה ועובר לעולם שכולו טוב, הוא מבחין בקצה העין במכתב הפתוח, ומבין את טעותו. מה הוא עשה שגרם למותו? ומה עלינו לעשות בכדי לא לפספס הזדמנות טובה? אקטואליה, עסקים, ותוכניות מובילות. עכשיו בבטאון חודש טבת

"כשהחיים לימון, תעשה מהם לימונדה", אין אחד שלא שמע את המשפט הזה לפחות פעם בחייו, כי החיים באמת נותנים לנו לימונים מפעם לפעם. אנחנו נתמודד עם קשיים ומבחנים שמעולם לא דמיינו שיקרו לנו. אבל הציטוט הזה מזכיר לנו את הדרך הפשוטה להתמודד עם הקשיים הללו ברגע שהם מגיעים, לעשות לימונדה, כלומר להפוך את הדבר הרע למשהו טוב ולנסות ולהפוך את החיסרון ליתרון בעבורנו. אבל איך עושים את זה? שאלת מיליון הדולר.

הימים, ימי קורונה, המדינה מתעקשת שהכל חזר לחיים, הכל תקין עם העסקים, המענקים שחולקו מספיקים לעסקים לצמוח וכו'. במציאות זה לא ממש כך, העסקים ברובם מאותגרים, הלקוחות עדיין חוששים ולחלקם פשוט אין מספיק כסף לקנות או להרשות לעצמם כמו מקודם.

"אנחנו כאן הערב - ספרדים, אשכנזים, חסידים, ליטאים, אקדמאים, חיילים, דתיים לאומיים כלל ישראל"

שנדע שמה שעזר לעם ישראל בכל הדורות היה הקשר של ערבות הדדית בין כל אחד מישראל. אנו רואים שגם עכשיו כל עם ישראל נלחם לעזור איש לרעו. מטוסים נשלחים לכל העולם להביא את היהודים לכאן. אתמול הביאו מטוס מאיטליה שנמצאת במצב חמור, אין בתי חולים ואין טיפול. זה מזכיר את עם ישראל במלחמות שעברו עלינו מקום המדינה שכל אחד מסר נפש לטובת חברו בצבא וחוץ לצבא.

"איך עושים היסטוריה?" בחודש האחרון השתתפתי בטקס כומתה של מחזור אוג' 19 מגדוד נצח יהודה, אני עומד שם, מביט סביב ונפעם, עשרות חיילים עשרות משפחות, אבות מאושרים וגאים, אב ליטאי לצד אב ספרדי, חרדי הארדקורד לצד בעל תשובה שרים יחד את שירת "אני מאמין", ואני חושב לעצמי תוך כדי המעמד המרגש, "היי, מי היה מאמין".

כיצד הפכו בוגרי נצח לסיפור הצלחה חברתי וכלכלי, צעירים אשר לא מצאו את דרכם בעולם הישיבות והחליטו לא להיות "הולך בטל", כאשר לא מעט שילמו מחיר אישי, חברתי–קהילתי גבוה בעקבות הגיוס, ועם כל זאת פיתחו בשירותם הצבאי כישורים ויכולות שלא הכירו בקרבם והצליחו להתקדם מבחינה כלכלית וחברתית.

אף אחד לא עמד שם לדחוף ולעודד, איש מעולם לא הבטיח להם כי הם אכן יצליחו, ההיפך הוא הנכון, לעגו, הפגינו, ביזו, ודאגו להעביר אותם שבעה מדורי גיהנום.